לעולם בעקבות השמש

רוי איירס, אגדה מוזיקלית, הלך השבוע לעולמו. ג׳אזיסט בהכשרתו וכוח אדיר של פוזיטיביות מוזיקלית. הוא טשטש גבולות בין פאנק, ג׳אז, סול, דיסקו ואפרוביט, והותיר חותם שלא יימחה. ויש גם פלייליסט מיוחד בפנים

שבת בלונדון. אי שם בניינטיז. אני נוהג בפורד פיאסטה האדומה שלי ושומע רדיו. מהרמקולים בוקע פתאום שיר שתופס מיד את האוזן. גרוב איטי ועצל, מין סולו סינתסייזר בצליל גבוה שמנוגן על מוג שלא לגמרי מכוון. שירה של כמה גברים ונשים ביחד מצטרפת עם המילים ״My life, my life, my life, my life in the sunshine״, וזהו. אני מכור. השיר לא נשמע כמו שום דבר שהכרתי עד אז. כל השיר נשמע פרום לחלוטין, כאילו שמש חמה של תחילת קיץ המיסה אותו לכדי עיסה עצלה של נגנים שעוצמים את העיניים בזמן שהם מנגנים, מתמסרים לקרני השמש במקום להיות בפוקוס מלא על הקשבה לנגנים האחרים. קשה לחשוב על הרבה דוגמאות של שירים שנשמעים בדיוק כמו הנושא שהם מביאים - Everybody Loves the Sunshine של רוי איירס והלהקה שלו אז, Ubiquity, הוא בדיוק זה. בכל פעם שאתה שומע אותו אתה מיד מרגיש שאתה עובר לאיזה שדה אביבי שטוף שמש, עם דבורים, ודברים ופרחים. בלי אף דאגה בעולם.

זה אולי אבסורד שהייתי צריך לעבור מתל אביב שטופת השמש ללונדון האפרורית כדי להכיר את שיר השמש המושלם שנכתב אי פעם. כנראה שבשבתות שדרני הרדיו הבריטים צעקו את מה שחסר להם, ובכל פעם שנפלתי על השיר ברדיו זה היה כמו לקבל מתנה שנתנה בכל פעם מחדש. כן, קשה להאמין אבל אז מוזיקה לא היתה זמינה לפי דרישה, וגם להשיג עותק של התקליט לא היה עניין פשוט, אז הייתי תלוי בחסדי ה-DJ כדי ליפול על השיר.

ב-1995 הגעתי לביקור בניו יורק ומצאתי בסניף של טאוור אוסף שבדיוק יצא. רכשתי אותו במקום והוא הפך לפסקול של הביקור, וגם העמיק את ההכרות והאהבה שלי למוזיקה של רוי איירס. איירס הגיע מהג׳אז, אבל מ-1970 הוא יצא במסע מוזיקלי עצמאי מרהיב ששילב סול, Fאנק, אר-אנ׳-בי, ג׳אז, פסיכדליה שחורה, בלקספלויטיישן, דיסקו ורוק.

איירס הוא נגן וויברפון, כלי עם סאונד חם ועגול אך עם קצוות מתכתיים, אבל באותה מידה שהוא כלי נגינה מלודי, הוא גם כלי הקשה. איירס ידע תמיד מתי להשתמש בכלי שלו בשביל לצבוע את הגרוב בשכבות רוטטות ומתי לצאת לסולו חד. בשביל מי שלא היה ג׳אזיסט בהכשרתו, כמוני, זה תמיד היה במינון הנכון.

רוי איירס מוכיח שאפשר לעגוב על הוויברפון, אבל אי אפשר לווברפן על העוגב

המוזיקה של איירס השפיעה לכל כך הרבה כיוונים. הנאו סול של אריקה באדו, ג׳יל סקוט ודיאנג׳לו. האסיד ג׳אז של הניינטיז (אינקוגניטו, גאליאנו, ג׳מירוקוואי). ההאוס הניו יורקי עם מאסטרס אט וורק וקרי צ׳נדלר, שיתף פעולה עם חלוץ האפרוביט פלה קוטי, נתן השראה ל-2000 בלאק, אחד הלייבלים המשפיעים בעולם הברוקן ביט וכמובן על ההיפ הופ - רשימת אמני ההיפ הופ שסימפלה אותו היא עצומה, הנה ניימדרופינג קטן על קצת המזלג - ד״ר דרה, קנדריק לאמר, ג׳ואי באדאסס, טרייב קולד קווסט, קומון, טיילר דה קריאייטור - שגם הקליט איתו דברים חדשים, ועוד ועוד. הוא אפילו ניגן אצל וויטני יוסטון באחד הלהיטים הכי גדולים שלה.

ראיתי את איירס בהופעה בזאפה רמת החייל ב-2005, וזו היתה חווייה מרוממת לפגוש פנים אל פנים את האיש החמוד ומאיר הפנים הזה, שכל כך נהנה לנגן עם הלהקה שלו ולא לקח את עצמו ברצינות גדולה מדי.

רוי איירס מת השבוע בשיבה טובה, אחרי קריירה מפוארת, ומורשת מוזיקלית ששברה גבולות מוזיקליים בכל צעד, ועשתה כל כך הרבה טוב. אם עוד לא יצא לכם להכיר, הנה פלייליסט של שירים שלו או כאלה שהיה שותף להם.