חוק חיכוך חובה
פרידה מוויליאם אורביט. ואז: למה חברות הטכנולוגיה עובדות כל כך קשה כדי לחסוך לנו מאמץ, גם בלי שביקשנו
שלום ושבוע טוב -
הפעם בניוזלטר פרידה ממפיק מוזיקה אגדי, מחשבות על קשר בין המונח ״Friction״ לבין מהפכת הבינה המלאכותית, ולבסוף המלצה על עמוד אינסטגרם מצחיק במיוחד. כן, אקלקטיות היא שם המשחק.
מוזמנים ומוזמנות לשתף לכל עבר אחרי שהסתיימה הקריאה.
הנה הלינק למי שהמייל הזה לא נפתח לו/לה כמו שצריך.
כל מה שנשאר עכשיו זה פשוט להתחיל לקרוא.
אתמול פורסמה הודעה על מותו של וויליאם אורביט, שנפטר בביתו ב-23 ביולי.
ההודעה תפסה אותי לא מוכן.
אורביט יצר מוזיקה מראשית שנות השמונים, בהתחלה כחלק מהרכב שנקרא Torch Song, בהמשך, עם התחזקותה של מהפכת האסיד-האוס בשם Bass-O-Matic וגם תחת שמו, בסדרה של אלבומים שנקראה Strange Cargo, שהשתלבה נהדר בגל האמביינט האוס והצ׳יל אאוט של תחילת הניינטיז. ב-1990 אורביט היה שותף בלייבל גרילה, שדרכו יצאו תקליטים מוקדמים של הרכבים כמו לפטפילד, ספוקי, פליקס דה האוס קאט ואחרים. בשנים האלה הוא גם עבד עם זמרת בתחילת דרכה בשם בת׳ אורטון, גם כסולנית אורחת וגם בפרויקטים משותפים.
זה היה צירוף מקרים מטומטם במיוחד ששלושה מהשמות הכי בולטים של הרגע חלקו את אותן אותיות – The Orb, William Orbit וכמובן הצמד Orbital. אבל לכולם היה חלק חשוב בחזרה שלי אל חיק המוזיקה האלקטרונית, אחרי כמה שנים של התאבססות על גיטרות אינדי, והיה משהו מאוד מתגמל בלעקוב אחרי אורביט ולראות את הנסיקה שלו מהאנדגראונד אל פסגת העולם
אורביט, בזכות שיחת טלפון מפתיעה ממדונה, הצליח לפרוץ את גבולות הסצינה והפך לאחד ממפיקי הפופ החשובים בעולם בתפר שבין המאה ה-20 ל-21. חוץ מהאלבום Ray of Light (1998), שנחשב על ידי רבים לאלבום השלם הכי טוב שלה, והשיר ״Beautiful Stranger״, שנחשב על ידי בתור השיר שאני הכי אוהב שלה, הוא עבד עם אול סיינטס, פינק, שוגבייבס, קווין, בריטני ספירס, רובי וויליאמס ועוד ועוד.
ויש כמובן גם את האלבום ״13״ שהוא הפיק עם בלר, שכולל כמה מהרגעים הכי יפים של ההרכב.
מתוך כבוד, אהבה והערכה לאורביט הכנתי אתמול פלייליסט של כמה מהרגעים הכי אהובים וחשובים שלו (לא תמיד יש חפיפה ביניהם). לא הכל קיים בסטרימינג לצערי, אבל נראה לי שזו רשימה די מגוונת ומקיפה. התקופה היחידה שהשמטתי היתה ההתעסקות של אורביט במוזיקה קלאסית שקצת פחות שכנעה אותי.
לפני כמה חודשים פרסמתי כאן טור על האופן שבו אני בוחר לכתוב את הניוזלטר, על הוויתור המודע על שימוש במנועי שפה.
הסנטימנט הזה, נגד כתיבה ב-AI, הולך ומתגבר. השבוע התפרסם בניו יורק טיימס טור דעה של ברט סטיבנס, עם הכותרת ״אני מתחנן, אל תכתבו עם AI״. על פי סטיבנס (חומת תשלום), כל טקסט שאנחנו כותבים עם AI, מברכה של אב לבתו ביום חתונתה (המקרה הברור והמקרינג׳) ועד האימייל הכי זניח במשרד (המקרה השכיח והסביר), הוא ויתור שאנחנו עושים לעצמנו. כל ויתור כזה עולה לנו בהידרדרות של היכולות הקוגניטיביות שלנו, ביכולת שלנו לחדד את המחשבה, להתנסח בבהירות, לבנות טיעונים.
לפני שממשיך, הנה המלצה חמה למי שהנושאים האלה מעניינים אותו - ערוץ הטלגרם של נדב נוימן הוא מקור מצוין לחומרים של מחשבה ביקורתית על מה ש-AI עשוי לעולל לנו.
ה-AI שבהקדמה הוא רק תירוץ להגג על משהו רחב יותר. הוא אמור להפוך את החיים שלנו לקלים יותר על ידי הסרת מאמץ מאיתנו - הוא יכתוב, יחשוב, ינהל וייצור במקומנו. סטיבנס אומר בטור שכתיבה ב-AI היא כמו להיעזר במדרגות נעות כדי לעלות קומה. משהו שלא דורש שום מאמץ מאיתנו (גאה בעצמי שהשתמשתי באותה מטאפורה ממש בהרצאה במסגרת הכנס ״עולם חדש מופרע: איך להישאר אנושי בעידן ה-AI״ 🥹).
אנחנו נעזרים בטכנולוגיה, וזה כמובן לא חדש, כדי להקל עלינו במשימות וכדי להגדיל את טווח הדברים שאנחנו מסוגלים לעשות. בואו ניקח רגע דוגמה מתחום אחר, ״חוויית המשתמש״. אחד המונחים החשובים בעולם הזה הוא ״חיכוך״, Friction (המציג אינו מעצב, אז סליחה אם אני לא מדייק).
המטרה של כל חברה ואתר היא לצמצם את ה״חיכוך״ של המשתמש. לייצר אופטימיזציה שתקצר את ״המסע״ שלו ככל הניתן. להפחית קליקים, להפחית עמודים שנפתחים, לשמן ולסכך את דרכו אל היעד ככל הניתן.
מדליק מי שמקליק ראשון
כך למשל, חברת אמזון המציאה את הרכישה בקליק אחד (היום, שלושים שנה אחרי, הקונספט כל כך מתקדם, כך שמי שרק מסתכל עליו, כבר הספיק לשלם, לעשות מנוי לפריים ולהיכנס להריון עם שלישייה). אובר ביטלה את פעולת התשלום - זו מתרחשת אוטומטית ברגע שמסתיימת הנסיעה. הגלילה האינסופית הומצאה כדי שלא נצטרך לבחור לעבור אקטיבית לעמוד הבא. שירותי הסטרימינג הם הפתרון לחיכוך שהוא הורדה פיראטית של מוזיקה. ספוטיפיי גם חוסכת לנו את ״החיכוך״ של לבחור מה לשמוע, כשהיא מזרימה על דעת עצמה עוד שירים אחרי שהאלבום או השיר שבחרנו סיימו להתנגן.
כמשתמשים, נוח לנו כשאפליקציות הופכות לקלות יותר, פשוטות יותר, ועושות את מה שאנחנו רוצים בפחות קליקים ופחות מסכים. לכן אני לא רוצה להצביע על כל אלה כעל התפתחויות זדוניות ושליליות. אבל ככל שהפחתת חיכוך הופכת למטרה מקודשת בפני עצמה, כך גם משתנה הלך הרוח לכזה שעשוי לפספס את התמונה הגדולה יותר.
החיכוך הוא המקום המסוכן הזה, שבו משתמש יכול להשתעמם, להתעצבן, להתבלבל, להתעייף, ולא לעשות את מה שחשוב לשורת הרווח. המקום בו המשתמש עלול להציג, חס וחלילה, שורה של התנהגויות אנושיות לא צפויות. הפחתת החיכוך היא גם המקום שבו מתבצעת עלינו מניפולציה. היא לוקחת אותנו מהר יותר לנקודה שמישהו רוצה שנגיע אליה, בלי נקודות עצירה שבהן נוכל לחשוב שוב מה אנחנו באמת צריכים ורוצים.
לפעמים צמצום החיכוך הוא אינטרס שלנו, לפעמים לא. זה המחיר שאנחנו משלמים בזמן שחברות הטק ״הופכות את העולם לטוב יותר״. מחווטות אותנו מחדש באופן שיועיל להן ולא בהכרח לנו. ה-AI, שהוא המסקנה המתבקשת של עולם הטק, רק מדגיש ומעצים את הדילמה.
המחקרים הראשונים בנוגע להשפעה של AI על היכולת הקוגניטיבית שלנו מצביעים כרגע על צורך בזהירות. מחקר מפורסם של MIT (2025) מדבר על ״חוב קוגניטיבי״ שנצבר, כשמי שנעזר ב-LLM לצורך כתיבת טקסטים, לא הצליח לצטט מתוך הטקסט שהוא עצמו ״כתב״. מחקרים נוספים מראים על ירידה בחשיבה הביקורתית. אז נכון, המחקרים עוד לא רבים, ובחלקם יש פגמים מתודולוגיים, או שעוד לא עברו ביקורת עמיתים, אבל מי שמשתמש הרבה ב-AI מרגיש את הטענה הזו אינטואיטיבית.
Lets get physical
חיכוך יכול להיות מקור עצום להנאה, כשקשת מתחככת במיתרים, כשאצבעות מפעילות כוח על קלידים, כשהמחט בפטיפון נוסעת בתוך החריץ המסתובב. חיכוך הוא גם מגע אנושי שאי אפשר בלעדיו. מצד שני, חיכוך יכול לבוא לידי ביטוי בצורה אלימה (מכות, מלחמות) או מתסכלת (מישהו אמר בירוקרטיה?).
המונח ״חיכוך״ נלקח מפיזיקה. שם חיכוך הוא מה שגורם לגוף להאט, אחרת ימשיך בתנועה באותו כיוון ובאותה מהירות. זה מה שהגלילה האינסופית והנגינה האוטומטית בספוטיפיי משיגות: ביטול של מנגנון העצירה הטבעי שלנו.
כן, אני נעזר בקלוד כדי לייצר את הפוסטים של נדב לווריד. לא, זה לא כותב את הטקסט, זה כלי שמסייע לי בתחקיר, במשוב על טיוטות, בעריכה ואז בעזרה בחומרים לקידום בסושיאל. בטקסט הזה למשל, היה רגע שבו הרגשתי שאני לא מצליח לנעוץ את פסקת הסיום כמו שצריך, ודגדג לי בקצות האצבעות לבקש מקלוד לסיים עם זה עבורי. מהרגע שהאופציה שם, הפיתוי תמיד קיים.
בסוף נשמתי עמוק, לא התעצלתי, והמשכתי עד הפאנץ׳ שגירדתי מאיזה ספר ניו אייג׳ על צמיחה אישית: כי חיכוך הוא חלק בלתי נמנע מהחיים. זה טבעי שננסה לצמצם אותו כשהוא מעצבן, מתיש או מרגיש מיותר. אולם ככל שנקטין אותו, נאבד משהו מהותי.
לא אוף טופיק לנושא של הטור, הסרטונים של husk.irl (מאט האסק, אם השם האמיתי שלו מעניין מישהו), הם הדבר הכי מצחיק והכי עוכר שלווה בפיד שלי בשבועות האחרונים. האסק מזקק את הרגעים המתסכלים הרבים של האינטראקציה שלנו עם AI, ומציג את הטכנולוגיה הזו בשיא הגיחוך שלה, כשמרוב רצון להחניף, להתרפס ולרצות את המשתמש, היא דורכת לעצמה על הזנב. תשתדלו לא לאכול ולשתות כשצופים בסרטונים, כי המזון עשוי להיפלט לכם מהאף בתנועות צחוק לא נשלטות.
בואו נפגש בחיים האמיתיים!
יש שתי הרצאות השבוע, אחת במוז״א ואחת במסגרת מתחם Back Yard של Work Off Art, ונפתחה מכירת כרטיסים למסיבה בעוד חודש.
יש לי אתר שבו כל התאריכים עם פרטים ולינקים למכירה. לחצו כאן כדי לראות הכל (לזה קוראים חיכוך אמיתי!).
זהו להפעם. תודה שקראתם/ן.
הפלייליסט של נדב לווריד נמצא כאן.
כל גיליון דורש כמה שעות של כתיבה, קריאה, האזנה וחיבור נקודות. תמיכה כזו מאפשרת לי להמשיך להשקיע בתהליך הזה באופן עקבי ועצמאי.
אורביט היווה השראה לא קטנה בחלק מההפקות שלי בתחילת המילניום.
למרות שבחרת להתעלם בהתעסקות שלו במוזיקה קלאסית, העבודה שלו שעדיין מצמררת אותי יותר מכולן היא הרמיקס של פרי קורסטן לגירסה של אורביט לאדג׳יו של באבר.
הדינמיקה הרגשית שקיימת גם כך ביצירה והתעצמה דווקא בביצוע הסינתטי של אורביט, מתרחבת באופן אקספוננציאלי בגירסת הטראנס הזו.
ואני אוסיף שההשפעה המקומית הכי מובהקת של ויליאם אורביט הייתה בהפקות של עופר מאירי מסוף הניינטיז תחילת האלף. שילוב של מקצבי טריפ הופ, זמרת, כינורות והבליפים המפולטרים עם הדיליי. שזה האלבומים של דנה ברגר, או "אתה הולך לישון מוקדם" של נורית גלרון. וכיוון שבאותה תקופה עופר מאירי בעזרת דנה ברגר גם מיתג מחדש את הג'ינגלים של גלגל"צ, אפשר להגיד שהעטיפה של המיינסטרים הייתה אז מאוד אורביטית. וחצי דיידו/רולו, יבדל"או.